<h1>ספר התרומות שער ס"ה חלק ב'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
והיכא שנותן קרקע בשיור של מזונות כל זמן שאמר אני צריך למזונות ובנאמנות גמורה והעני והוצרך למזונות ולא ירד לאותה מתנה מיד, ולימים רוצה לחזור על הקרקע ולמכור ולפרוע מה שלוה לצורך מזונות, בזה אינו חייב המקבל מתנה אע"פ שהנותן טוען לפנינו כי כבר לוה מפלוני כל מה שאכל. אע"ג דאשה שלותה בעלה חייב במזונותיה הכא מקבל מתנה לא מחייב. ולא מיבעיא אם לא שיירם בנאמנות שאין לו זכות מזונות על הקרקע על מה שהוציא למפרע, אלא אפילו שיירם בנאמנות אפילו הכי לא שיירם כי אם כל זמן שיאמר צריך אני, וזה הרי שתק ולא אמר עד עתה שטען לויתי [ופרעתי], ולפיכך אין לנו צד לחייב מקבל מתנתו במזונות אלא כי אם משעת תביעתו ולהלן. וכדאמרינן בקמא [קט"ז ע"ב] גבי אחד מן השותפין שהציל לעצמו דלא מהני מידי עד שיאמר לעצמי אני מציל ובפני עדים. אבל אם לוה בעדים ואמר הרי שאני צריך למזונות ובפניכם אני לוה מפלוני זה כך וכך ושתק כמה ימים ואחר כך רצה למכור ולפרוע חובו הרי זה רשאי שהרי אמר זה כבר אני צריך בפני עדים, ואין צריך שיאמר כך בפני ב"ד ולא בפני בעל דבר, ומאותו זמן ואילך חל שעבודו ונעשה שיורו שיור ונוטל מן הקרקע בכדי חובו ופורע. ושאלתי פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן ס"ז], משייר במתנתו אין צריך נאמנות, דנכסין דידיה נינהו ועל המקבל להביא ראיה, אבל לענין האשה שאמרתם הכל כלשון השיור, אם כתב כל זמן שאצטרך למזונות תהא רשות בידי ליזון מהם עד שיאמר בשעת הלואה על מנת לפרוע ממתנתי אני לוה, וכל שכן כשכתב כל זמן דאמר צריך אני למזונות תהא רשות בידי להזון ולהתפרנס מהן, דכיון דלא תבע מזונותיו ונתפרנס משל עצמו בין שקבל מתנה משל אחרים בין שלוה מהם משל עצמו הוא מתפרנס, אבל אם כתב וכל זמן שלא יהא לי ממון לפרנס עצמי ממנו אהא ניזון ומתפרנס ממתנה זו לוה [ואוכל ובאין] בעלי חוב ונפרעין מן המתנה, דומה למשנה ששנינו [כתובות נ"ב ע"ב] את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ותנן [שם ק"א ע"ב] ע"מ שאזון את בתך ה' שנים שגובות מזונות אפילו למפרע, וכבר כתבתי שהנותן נאמן לומר צריך אני למזונות בין להבא בין למפרע, וכל הטענות שביניהם על המקבל להביא ראיה בשטר. ויש לנו בזה בפרק המוכר את הבית ובמקומות אחרים ראיות, ע"כ. ויש לפרש המפרנס יתום קטן שלא בתורת הלואה ותבעו אחר כך במה שהוציא עליו מהו. על זה נשאל הרי"ף ז"ל [סימן קט"ז] וזה טופס השאלה, ראובן הכניס יתום לחצרו והיה לאותו יתום קרקע שעולה פירות בשנה עשרה זהובים והיה נוטלן ראובן זה ומוסיף עליהם משלו בכדי פרנסתו וכסותו, והוא היה מתכוון למצוה. וכשהגדיל היתום תבעו ראובן במה שהוציא עליו ואמר כי בתורת הלואה הוציא מה שהוציא, והשיבו היתום כל מה שהוציא עלי יותר משלי לא הוציא אותם על דעתי, וראובן טוען לא כי בתורת הלואה היה דעתי. יורנו מורנו. תשובה, אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלואה, וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לגמילות חסדים, כמו שאמרו [כתובות ק"ז ע"ב] במי שהלך למדה"י והלך אחר ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי, ע"כ. ותו נשאל לראב"י ז"ל ראובן היה מפייס לשמעון על בן אחותו יתום ואותו יתום אחי שמעון והוא היה מפייסו שיפרנסהו, השיבו שמעון עד שאתה אומר לי שאפרנסהו פרנסהו אתה שאתה דודו, אמר לו ראובן הביאו לביתך ואני אתן לך פרנסתו של חצי שנה ושתק כמו ט"ו ימים ואחר כך אספו שמעון לביתו ופרנסהו שנה ולא בקש ממנו כלום, לו' חדשים אחר שיצא מביתו תובע שמעון מראובן מה שהתנה לו וראובן משיבו אני לא אמרתי אלא כדי להשביעו בדברים ולהרחיב לבו כדי שיפרנסהו אבל לא בקנין, ולא עשיתי עמו שום תנאי בפני עדים כי אם ביני לבינו ושתק ולא קבל עליו דבר באותה שעה ולא הביאו לביתו כי אם אחר זמן עשה מעשיו מוכיחים על השתיקה שלו שקבל עליו כך ושליחותיה דראובן עביד ומיחייב, דהוה כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת [קדושין ז' ע"א] דקא חסריה ממון, או דילמא כיון דההיא שעתא לא פרנסיה אלא לבתר הכי בתר יומי טובי לאו שליחותיה עבד ומדעתיה דנפשיה פרנסיה ולא מחייב. תשובה, כך דעתנו נוטה כי שמעון שליחותיה דראובן עבד וחייב ראובן לפרוע לו מה שהוציא עליו בחצי שנה, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר כתוב שאתה חייב לי אלא אמר לו תן לבני סאתים חטים וכו', ומפני שאיחר שמעון את תביעתו נראה שמא לא היה בדעתו לתבוע לראובן. ואם יכול לומר על פי החרם שבשעה שהכניסו לביתו על דעת שליחות ראובן עשה יפרע לו, ע"כ.
